<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן ר"פ</h1>
<h2>דף קכה:</h2>
פירשו רבותינו דאהל ארעי דאסור למעלה מגג אבל בצד כותל שרי. לפי פי' רבינו שלמה שפירש פקק החלון כגון ארובה שבגג. ובסוכה פר' קמ' פיר' ס"ד וכי הביאום ולא גרסי' ולכתחלה מי שרי והא כולי עלמא וכו' משום דקסבר אין אהל אלא דרך גג. ובפרק כל גגות [עירובין צ"ד ע"א] נמי גבי נגודו לי גלימא קפיד רב ופי' רבינו שלמה דטעמא דקפיד משום דאסור להביאם. ואינו רוצה (ולי נר') לפרש משום אהל משום דקסבר דמן הצד כולי עלמא שרו. ופיר' אינו דמותר הוא להביא דרך מלבוש וגם מה שהוא סבור דאהל מן הצד לא שמיה אהל גם זו אינו דהא (מאי) [ודאי] אהל הוא דצריך לאותה מחיצה דלא מצינו עיקר מחלוקתן של ר' אליעזר ורבנן כי [אם] בתוספת של צל מן הצד ולא בתוספת של צל למעלה כגון בפקק החלון שהוא מן הצד. וחדא הוא בין מן הצד ובין מלמעלה היכא דמן הצד משוי ליה רשותא או סוכה. מדקפריך אתולין את המשמרת השתא אוסופי על אהל ארעי אפי' מן הצד הוא. ועוד מדקפריך במסכת סוכה וליפשוט ליה מדיליה דתנן פקק החלון וכו'. ורבנן מתירין להוסיף על אהל עראי בין מלמעלה בין מן הצד כדאמרי' בעירובין הנהו דיכרי דהוו (להו) [ליה] לרב הונא [ד]ביממא (בסיותא) בעו טולא ובליליא בעו (אוריא) [אוירא] אתא לקמיה דרב אמר זיל יכרוך כורכייא ושייר בה טפח למחר [פשטה] ומוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי. (אלא) [אלמא] מן הצד שייך אהל. וקשיא לר' מההיא דאמרינן בעירובין [מ"ד ע"א] אלא הא והא רבנן ולא קשיא כאן בדופן שלישי כאן בדופן רביעי. מאי שנא (כל) [הא] למעלה אמרי' זיל כרוך כורייא ושייר בה טפח אלמא כדשייר בה טפח סגי ליה וכל השאר הוי מוסיף על אהל עראי (מאי שנא ממוסיף) והכא גבי דופן שלישי הוא מוסיף על אהל עראי ומאי שנא. ומתרץ רבי דכל דבר שהוא צריך כגון דופן שלישי חשיב דמשוי לה סוכה באותו טפח [שצריך] להניח. אבל דבר שהוא לצורך הצל אם (בכך) [כבר] עשה הצל מותר ולא חשיבא אלא כתוספת אהל מלמעלה לכך צריך לעשות טפח מבעוד יום (אי הוי) [דהוי] השאר במוסיף אבל דופן שלישי שאי אפשר לעשות בלא הוא הוי כעושה אהל לכתחלה. ובדופן רביעי שאינו אלא מפני תיקון הצל הוי כמוסיף כדפרישי' לעיל. וכן מוכיח בכיצד משתתפין ובפר' קמא דסוכה פירשו סדינין כו' והא אין עושין כו' דכיון דהוילון צריך לבטל רשות אסור ולא דמי לנגודו לי גלימא דשרי שמואל בכל גגות דההוא לא היה צריך אלא לצל ולא לאכשורי (מילי) [מידי] (ושמואל) [דלשמואל] מטלטל (אף) [עד] עיקר מחיצה. תדע (דלרב) [דרב] (אסר) [דאסר] לטלטל אסר נמי למיגד. (ובההוא) [וכההוא] עובדא דרב הונא ובפקק. וההיא דפרק כירה לא קשיא דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן תני שילא מת המוטל בחמה באין שני בני אדם ויושבים בצידו חם להם מלמעלה מביאין מחצלת ופורסין על גביהן (ו)זה זוקף מטתו ונשמט וזה זוקף ונשמט ויוצא. דכיון דחם להם מלמעלה מותר לתת בגד על ראשו ועל גבי מטתו דהוי (שכיב) [שרביב] בגלימי טפח דגבי סיינא בפר' תולין. תדע... בשביל מת אסור ואם לא היה אהל עראי למה היה אסור. אלא ודאי לצערא דידיה שרי ולדיכרי או לצל בלא צערא כגון כילה אסור.
